"ראשית עריסותיכם חלה"

"קודם כל תמזגי את המים אל הקערה, תוסיפי את השמרים, מעט סילאן למתיקות עדינה, ועליהם את הקמח."  קערת הבצק מונחת לפני כמו בכל שבוע, ובכל זאת אני משננת את ההדרכה שקיבלתי לפני שנים, קושרת את קצוות הסינר, מפנה מרחב על שולחן המטבח, ומתכוננת להתמסר למלאכת האפיה. אלפי חלות קלעות משלוש, ארבע או שש רצועות יצאו מהתנור שלי, ובכל זאת אני דרוכה לאורך כל התהליך, שוקלת את המצרכים ומדייקת טמפרטורה המתאימה. על אף שנות הניסיון, שום דבר אינו דומה לפלא שמתחיל מגרגרים דקים כאבק ומים שקופים, ומסתיים בצמה שחומה ומנומשת ובארומה של בית. 

ברגע הראשון אני חשה כמו ילד שטובל ידיו בבוץ והוא מתמוגג מהתלהבות וחדווה. אולי זהו זיכרון, אני מעיזה לחשוב, שרשום בנו עוד מהפעם ההיא בה העלה בורא עולם אד של מים ולש אותו ברגבי האדמה עד שנוצר פאר יצירתו – האדם. אני לשה. גרגרי קמח זעירים מתחמקים בעליצות מפזרים ענן לבן ומשתובבים על פניי, כתפיי וצווארי, והתערובת בקערה מחזירה לי בלחיצה חמה. בהדרגה מתגבשת העיסה ומזמינה אותי להתנועע איתה במעגלים. אני מקפלת את הבצק תחת שורש כף היד, מועכת, מסובבת, מלטפת, מערסלת, ועוקבת בדריכות אחר השינוי המתהווה מולי. הקצב הקבוע מעלה בי ניגון ואני מוסיפה אותו לאופן ההכנה. אחר כך אוסיף גם מלח ומעט שמן, ושוב אלוש בתנועות מעגליות. שולי הקערה כבר נקיים משאריות הקמח. עוד מעט שמן זית, וכעת נח לו הבצק, רך וחלק, כמו תינוק בן יומו הישן בשלווה בעריסתו. 

השבוע מלווה את הבצק במטבחי ציווי טרי בפרשה: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה…". שעה קלה תעבור עד שהבצק יעלה על גדותיו, ואקרא לכל מי שנמצא בבית להתאסף סביבו ולהצטרף אל שעת הרצון שמגיעה בעת קיום המצווה. בינתיים אני מתנערת וחושבת על גרגרי הנפש שלי המפוזרים כמו הקמח הלבן על משטח השיש. חלק אחד אני מוצאת בדאגה לעתיד, ואת השני בניחוש מה תחשבי עלי בסוף הקריאה. עוד כמה פירורים משוטטים בחיפוש אחר הצלחה בתחום חדש, ואת הרחוקים ביותר עדיין לא מצאתי. מבחוץ אני נראית אישה רגילה, עסוקה ומתפקדת, אבל בפנים מתחוללת סופת אבק כמו במדבר סהרה. משהו תמיד חסר שקט, רעב וצמא, מחפש מרגוע. משהו בי משוטט ברחבי עולם, בבלוגים ומאמרים, בעיני חברותי, במדפי המקרר, תר אחרי הדבר שיעיד שאני יושבת במקום הנכון, שאני בסדר. סביבי עוד ועוד נשים משתפות בהרגשה דומה, מגששות באפלה, גומעות מרחקים, פועלות ללא מנוח, הכל כדי להצדיק את קיומן. אנחנו נראות כמו גרגרים נפרדים ועצמאיים, אבל בעומק יש לנו יסוד משותף. אף אחת מאתנו אינה רוצה לחיות ללא חיבור לאלוקות, למרות שאנו קוראות לה בשמות שונים. כולנו קוראות את האחדות בתוך העולם שלפנינו ומחפשות את הדרך למצוא אותה באירועי חיינו.

"שפכי כמים ליבך" מזכיר לי הבצק. התהליך שאסף את כל מרכיביו ויצר עיסה מוכנה להיהפך ללחם התחיל בהוספת מים לגרגרי הקמח. מים שקופים שיורדים מלמעלה למטה ומסמלים את ביטול הישות, את הנמכת האגו. למים יש יכולת לשטוף ממני את האמונות החיצוניות שדבקו בי, את התפיסה שהקיום שלי מותנה בהצלחה, בלייקים, במחמאות או בהשוואה למישהו אחר. הם מחזירים לי שיקוף של דמותי האמיתית, הבלתי מותנית, כפי שהיא מביטה בי מלמעלה, כפי שרואה אותי יוצרי ובוראי. הם מגלים את המהות שאינה משתנה לאורך כל מה שעבר עלי בחיי. "משכי אלייך את מי ההכנעה, התבטלי אל הנתינה של השם המוטבעת בך. שימטי את התלות בהצלחה או בכישלון. הכל שווה בעצם, כמו שנראה העולם בעיניו של תינוק המתבונן בו בשלווה וחקירה." 

מלאכת האפיה אינה מתירה לשקוע בשרעפים. במטבח מתפשט ניחוח שמזכיר להוציא את המגש הראשון מהתנור, ונדמה לי שאני שומעת את החלות מספרות: העולם מלא בגרגרים, אבל גם אחרי שהם נאספו בקערה, צריך את היד הטובה שלך שתניע ותחולל את הנס. צריך את אש האהבה הבוערת בך שתהפוך את הגוש הלבן ללחם שמחבר את הנפש לגוף. אל החלל הצר שפתחת בתפילתך יכנס אור השם ויביא לך ברכה ושפע.

אירית צפורי
בית חב"ד קרית שמונה

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
דילוג לתוכן